לצוד פילים - סרט הקולנוע הישראלי של הבמאי רשף לוי - לא מומלץ

אני לא מבקר קולנוע ווהשכלה שלי בתחום מסתכמת בכמה יחידות בגרות בתקשורת המונים בתיכון.
צפינו בסרט ביס פלנט בקניון איילון.

כבר בדקות הראשונות של הסרט, התחושה היא שמישהו פה לא השקיע. התחושה היא של סרט גמר של בוגרי החוג לקלונוע איפשהו, וברמה הנמוכה ביותר.
העלילה (או אוסף הסצנות שצולמו במקרה לסרט אחד) מספרת על בן לאבא שמת כעובד אבטחה בבנק. יתמות. יחסי בן - אמא - בן זוג חדש, קשיים כלכליים, חרם חברתי, סכסוך משפחתי ושוד בנק. אבל כל זה בכותרות ראשיות בלבד.
הרבה נושאים, שניתן היה להעמיק בהם בסרט באורך של 100 שעות, אבל לא זה המקום.
השחקנים הראשיים, מוני מושונוב וששון גבאי באחת מההופעות המביכות ביותר שלהם.
במילים הכי פשוטות, הם לא משחקים בסרט. אין דמויות.
כצופה, לא הרגשתי שאני מאמין לדמות, שכל אחד מהם, מנסה לשחק. התחושה שלי היתה שאני צופה ב"חייך אכלת אותה" של יהודה ברקן.  
המסר שקיבלתי היה, שהם פשוט זורמים עם התסריט, ולא מתאמצים.
לא נשאבתי למסך, לא נכנסתי לסיטואציה, לא הרגשתי ששום צד או תא במוח שלי השתתף בפעולת עיבוד כלשהי.
כי לא היה צורך. הכל צפוי, ברור, ידוע, נבוב, נמוך מהדרגה הכי הכי נמוכה שראיתי.
החלק שלדעתי הוא שיא השיאים הנמוכים בסרט היא הסצנה, שחוזרת על עצמה נדמה לי פעמיים או יותר, שבה בחורה צעירה - סיגי - (רותם זיסמן - כהן) משמשת כשוטפת זקנים תשושים בבית אבות. היא מבצעת את עבודתה תוך כדי האזנה למוסיקה באוזניות וריקוד חושני. ברקע, מוני מושונוב מתרגם לסובבים אותו מה הוא רואה "... היא נימפומנית... היא לא קיבלה...". כמובן שסיגי לובשת טייץ צמוד בצבע טורקיז זועק ובקלוז אפ הישר לאחוריה וכך אי אפשר שלא להבחין בחוטיני בו היא חמושה. 
אני לא פעיל פמיניסטי (אני כן בעד שיוויון ולא חושב שמקום האישה במטבח), אבל לא יכולתי שלא להיגעל מהשימוש בסטריאוטיפ הנשי, האובייקט המיני, ההחפצה, שהוגש באופן כל כך מבזה ובוטה.
העיקר שתהיה בחורה, חוטיני, גופיה וידברו קצת מלוכלך - הרייטינג כבר יבוא. 

הסרט מוגדר כ"קומדיה" בשבילי זו היתה טרגדיה.